גוף זר: על החוויה הסמויה והבלתי מדוברת של זכרים פמיניסטים

תגיות

, , ,

הטקסט שלפניכם מעלה לדיון את החוויה של מגזר שכמעט אינו עולה לדיון בשיח הפמיניסטי – זכרים, ובעיקר זכרים פמיניסטים. בחברה בה קיימת צפייה מהזכר "להיות גבר", כיצד מרגישים הבנים שמסרבים להיענות לציווי הזה? בחברה בה המין הזכרי מדכא את המין הנקבי, כיצד מרגישים מי ששייכים בעל-כורחם לקבוצה המדכאת, ומעצם היותם כאלה עלולים לפגוע בנשים, בניגוד לרצונם?

להמשך קריאה ראו קובץ מצורף

גוף זר מרץ 2008

הפעם הראשונה שלי עם בחור. או: על השמרנות של ה"מיניות הרדיקלית"

תגיות

, , , , , ,

(פורסם לראשונה ב"פותחות את הפה 2", יוני 2008)

הלכנו  ביחד לטייל מחוץ למחנה, לחפש את המעיין שאמרו שיש. הכרנו זמן קצר לפני כן. הרגשתי רע באותם ימים, וסיפרתי לו. לא מצאנו את המעיין אבל בדרך חזרה ראינו מחנה ריכוז (לול) לתרנגולים. נכנסתי מעבר לגדר אבל לא יכולתי לעשות כלום חוץ מלהדאיג קצת את העובד שם ולהעציב את עצמי יותר. המשכנו ללכת והמשכנו לדבר. הוא הקשיב לי, אבל הרגשתי שאני צריך יותר מזה. שאני צריך שהוא גם יניח לי יד על הכתף (“נגיעה אחת רכה…”). וזה לא קרה. חשבתי, אולי בגלל ששנינו בנים הוא מרגיש שזה לא לגיטימי. החשש הזה ממגע בין בנים, שקיים כנראה כי יחשבו שאנחנו נשיים, או כי יחשבו שזה "הומואי”.
אחרי יומיים היתה לנו שיחה אחרת, עבר עליו משהו מאוד קשה והוא שיתף אותי. זכרתי מה קרה יומיים לפני ורציתי לשים לו יד על הכתף אבל משהו עצר אותי. משהו לא ברור. אני, האם אני מפחד מאינטימיות בין בנים? האם אני מפחד שהוא יחשוב עלי שאני נשי? זה הרי חשש ששייך "להם", לגברים השוביניסטים. או שאני חושש שהוא יחשוב שיש לי כוונות מיניות? אני לא יודע להסביר למה זה היה לי קשה. אבל התגברתי על החשש. הוא הגיב טוב למגע הזה, אז גם נתתי חיבוק. ואז הוא התחיל לבכות.
פעם ראשונה שלי עם בחור. כבר הרבה פעמים בנות בכו על הכתף שלי או שאני בכיתי על הכתף של בנות, תמכתי ונתמכתי. אבל עם בן, הייתי צריך לחכות 30 שנה עד שזה יקרה.
וקצת יותר משבוע אחרי, זה קרה שוב, בכיוון השני. פגישה במעגל, היא נפגעה ממני מאוד והרגשתי מאוד רע, וכשחזרתי למעגל אחרי נסיון כושל לדבר איתה מצאתי את הברך של בן אחר. והיא היתה נראית לי רכה ומנחמת. ביקשתי רשות ושמתי את הראש. ובכיתי פעם ראשונה על הברך של בחור, בכי אמיתי, משתפך.

באחת מהפגישות של קבוצת בנים שנפגשת כדי לדבר על פמיניזם ועל עצמינו, מישהו סיפר שהוא שכב פעם ראשונה עם בחור. מישהו אחר אמר שהוא חושב שהפגישות שלנו אולי איפשרו את זה. בשביל הרבה מאיתנו בקבוצה, הקבוצה היא פעם ראשונה שיש להם קשר אינטימי עם בנים אחרים. אצל הרבה מאיתנו כל הקשרים הקרובים (גם קשרי הידידות) הם עם בנות, ועד תחילת הפגישות שלנו לא היו לנו שיחות נפש מעמיקות עם בנים אחרים. לא ממש חשבנו שיש בנים אחרים שאפשר להסתדר איתם, שעשויים להבין אותנו. אבל הפגישות האלה גילו לנו, הוא אמר, שגם בנים אחרים הם בני-אדם (ביטוי סוגני – כלומר, שמתנשא על פני בע"ח אחרים – אבל כרגע אין לי תחליף בשבילו). בשביל סתם מין לא היינו צריכים את הגילוי המרעיש (באמת) הזה, בשביל סתם הנאה מינית גופנית עם בחור אחר. אבל מכיוון שמין הוא יותר מזה, הוא גם חיפוש של חום וקירבה ואינטימיות, ההכרות החדשה שלנו עם בנים איפשרה את זה.

אני חושב שההסבר הזה הוא גם הסבר טוב למה שאיפשר לי לבכות עם בנים אחרים.

*
"להזדיין בכל צורה אשר שוברת את התפיסה המונוגמית וההטרוסקסיסטית של החברה. כך יוצרים אלטרנטיבה" [ליעד, מתוך הפנזין: "החיים כנמשל 3: על סקס ואהבה חופשית".]
למה כשאנחנו אומרות "לעשות אהבה" אנחנו מדברות על לעשות מין? האם מין זו הדרך היחידה, או העיקרית, שאנחנו מכירות כדי להביע אהבה?

*
(אמר מישל פוקו בערך ככה (הוא אמר את זה בצרפתית, אז אי אפשר לגמרי לדעת למה הוא התכוון): פרויד טען שמיניות מודחקת היא אחד המקורות הכי חזקים לבעיות ותסביכים שלנו, אבל בתקופתנו מתרחשים שני דברים מקבילים: מצד אחד אומרים לנו כל הזמן – בפירסומות, בסרטים, בטלויזיה, לעשות עוד ועוד מין, לרצות כל הזמן מין, ולהעריך את עצמינו על פי כמה מין אנחנו משיגות. המין הופך לאמצעי של חברת הצריכה. ומצד שני אומרים לנו שיש לכאורה איזשהו איסור תרבותי להיות מיניים, שממנו אנחנו צריכות להשתחרר. כלומר, הציווי התרבותי אינו: תדחיקו את המיניות שלכן. היצווי התרבותי הוא: אתן חייבות לרצות הרבה מין כל הזמן, וחייבות לחשוב שבכך אתן הופכות לבנות אדם משוחררות)

ואכן, אומרים לנו שהמיניות שלנו מודחקת. שעל מנת לשחרר את עצמינו עלינו לשחרר את היצר המיני שלנו. כך אנחנו לומדות החל מפרויד ודרך המסורת של peace and love של שנות השישים. ולצד זה אומרים לנו כל הזמן להיות מיניים. מראים לנו סקס או סקס מרומז-בקושי בפירסומות ובסדרות טלויזיה. מספרים לנו שבתרבויות הצעירים כל הזמן עושים סקס (במועדונים חשוכים או בפסטיבלי שנטיפי למיניהם). מודדים את הערך החברתי של הבנים לפי כמה הם הצליחו להשכיב, ויותר ויותר עושים ככה גם עם הערך החברתי של בנות, כמו לדוגמא ב"סקס והעיר הגדולה".
התרבות השלטת הפכה את המין לציווי. היא דורשת מאיתנו לעשות הרבה מין, ובאותה נשימה היא דורשת מאיתנו להאמין שהיֶצר המיני שלנו מדוכא. ושלשחרר אותו פירושו להיאבק נגד אותה תרבות שלטת עצמה. כלומר, התרבות השלטת מייצרת אצלנו אפילו את הדרך בה אנחנו אמורות להיאבק נגדה.
הביקורת המקובלת בתרבות האקטיביסטית אומרת שהתרבות השלטת מרשה לנו להיות מיניות, אבל רק באופן מסוים. ולכן עלינו להיות מיניות בכל הדרכים האחרות האפשריות. דוגמא אחת היא אירועי ה"קוויראפשן" בקיץ 2006, כינוס קווירי אקטיביסטי בינלאומי שהתרחש בת"א. כל דבר באירוע הזה צעק בכוח: תעשו מין! תשתחררו! תעשו אותו עם מי שאתן רוצות איך שאתן רוצות, העיקר שתעשו!

סליחה, ואם לא בא לי? אז אני לא רדיקלי?

*
ב"פותחות את הפה" הראשון תורגם טקסט מאת כריס סומרול. כריס כותב: “מיניות היא חלק חשוב מאוד מהחוויה האנושית. אנחנו צריכות שייגעו בנו, זה פשוט חלק מהיותנו יונקים. האינטימיות שאנחנו יכולות להגיע אליה כאשר אנו מרשות לעצמנו להיות פתוחות ופגיעות ביחסי מין, מזינה את הנשמה שלנו. האינטימיות יכולה לחבר אותנו מחדש לגוף שלנו. […]היכולת להיות פגיעות, לחלוק באמת את עצמינו, להראות את עצמנו למישהי אחרת.”
אני חושב שדברים כמו זה הם מה שמפריע לי בסוג העיסוק שיש לפעמים בתרבות האקטיביסטית במין. כריס מתייחס אמנם לדרך בה מין יכול לרפא שורדות ושורדים של תקיפה מינית, עניין שאני לא חולק עליו (כי אין לי נסיון אישי בו). אבל הדברים מבטאים איזשהי התייחסות שאני מרגיש שקיימת באויר גם ללא קשר להתמודדות עם פגיעה מינית.
אני מרגיש כאילו אנחנו שוכחות, משכיחות, את כל המגע האחר שיכול להיות, שאנחנו לא נוהגות להגדיר כמיני. ליטוף, חיבוק, לשבת קרוב קרוב כתף נוגעת בכתף, להתכרבל אל מישהי… אין לנו בכלל מילים לדבֵּר על הדבר הזה. איך להגיד את המשיכה הגדולה שיש לי להתכרבל אל הגוף של מישהי, להיצמד? (אני כותב בלשון נקבה, בגלל הקטע הזה של העברית עם הפרדה בין זכר ונקבה, אבל אני מתכוון גם ליחסים עם בנים). האם זו משיכה מינית? “משיכה גופנית"? מה זה אומר אם אני גם, חוץ מזה, נמשך אליה מינית? האם זה הופך את המשיכה ההתכרבלותית למשהו שמכסה על רצון מיני, או שמיועד להוביל לאקט מיני אח"כ (כלומר, שאינו קיים לשם עצמו)? מה בכלל נחשב מיני, איפה הגבול?
כריס כותב (בלשון האנגלית הבלתי ממוגדרת, שהמתרגמת בחרה לתרגם בלשון נקבה): "לפעמים את אפילו נכנסת לתוך גופה של מישהי אחרת, לוקחת מישהי לתוכך". למה כמעט תמיד כשאנחנו מדברות על להיכנס לתוף הגוף אחת של השניה אנחנו מדברות על איבר מין זכרי שנכנס לתוך איבר מין נקבי, על הכניסה הספציפית הזאת? (מה שנקרא בדרך כלל "לחדור", אבל אנשים טובים הגו את החידוש הלשוני המגניב-מאוד "לעטוף", כתחליף בלתי אלים ואנטי-מיליטריסטי למילה חדירה). האם כאשר אני מוצץ את האצבעות או הפיטמה של מישהי היא לא נמצאת בתוכי? האם כאשר אני מכניס את האצבעות שלי לתוך הפות של מישהי אני לא בתוכה, היא לא עוטפת אותי בדיוק כמו אם הייתי מכניס לשם את איבר המין? (כשמישהי מדברת על כך ש"אני אהיה בתוכה", ומתכוונת שהיא רוצה שהפות שלה יעטוף את הפין שלי, אני מרגיש כאילו היא אומרת שהפין שלי הוא אני, שאני כולי מתרכז באיבר הקטן הזה, דווקא בו מכל האיברים הרבים והמוצלחים מאוד שיש לי בנוסף אליו. למרות שגם האיבר הזה לא רע בכלל).
מאיפה באה המחשבה שחיבוק והתכרבלות וליטוף כתף הם שלב ראשון; מגע עם היד או הלשון בכל אברי הגוף מלבד "איברי המין" הוא שלב שני (“משחק מקדים”); ושיא המגע בינינו, הדבר אליו הנגיעה בינינו אמורה להוביל בסופו של דבר, מה שמיועד להיות השיא ואחריו נסיים את המגע הזה בינינו וננוח מסופקות, הוא המגע ב"איברי המין" (עם הידיים, הפה או "איברי המין" האחרים)? ולמה בכלל קוראים להם איברי המין עם ה' הידיעה? האם זה בגלל שאנחנו מסוגלות להגיע לאורגזמה רק דרך מגע באיברים האלו? מי אמר שאנחנו מסוגלות להגיע לאורגזמה רק דרך מגע באיברים האלו? ניסיתם למשל את תנוך האוזן? (ואולי הבנים שבינינו מזהים אורגזמה עם שפיכה, במקום עם שיא של הנאה, ולכן הבלבול?)
אני רוצה דיבור פוליטי (=אישי) שמאפשר לי למשל להתחיל מגע בלעשות נעים באיברים שבין הרגליים ולסיים אותו בשיא של ליקוקים ומציצות בצואר. אני רוצה דרך התייחסות לחיים שמאפשרת לי לשבת צמוד צמוד אל מישהי ולשים ידיים על כתף או מותניים ולהרגיש את חום הגוף ולהתייחס לזה כחוויה גופנית-נפשית אדירה יותר מאשר אם היינו עושים את האקט הבנאלי של פות שעוטף פין, פין שנכנס לתוך פות.

ואני גם לא רוצה להרגיש אשם או פחות מוצלח אם החיים שלי לא מלאים במין כל הזמן, כמו שהדיבור האקטיביסטי המקובל על "אהבה חופשית" או "מיניות רדיקלית", מבקש ממני להרגיש. (למרות שמין זה טוב, זה כיף, זה מהנה, זה עמוק. אבל זה לא הדבר היחיד). כאשר י. גפן עלה על רכבת העמק ובא אליו עסקן עם זקן ושאל אותו אם הוא כבר הניח תפילין היום, ענה לו י. גפן, “ואתה, כבר קראת הנסיך הקטן?”. כשאנשי ה"אהבה חופשית" שואלים האם אני חי ביחסים פתוחים וחופשיים בהם האנשים שאני בקשר איתן הן גם אנשים שאני יכול לשכב איתן, אני רוצה לשאול האם האנשים מסביבי הן אנשים שאני יכול להתכרבל איתן ולהרגיש נעים. האם אנשים בקהילה הפוליטית שלי הן אנשים שאני יכול להיות איתן אינטימי עד כדי לבכות באמת, או לשמוח באמת. אם אני מרגיש נוח לבכות עם הרבה פחות אנשים מאשר אלה שאני מרגיש נוח לקיים איתן יחסי מין, אז נראה לי שמשהו פה דפוק. נראה לי שאנחנו מחפשות את השחרור האישי-פוליטי שלנו מכבלי החברה איפה שנוח לנו, מתחת לפנס, איפה שחברת המיינסטרים מטילה במילא את האור האפל שלה. צריך את האומץ לעצום עיניים ולתת חיבוק. עם כל הגוף. לא רק עם הכתפיים כמו חיבוק של גברים שגוף לא נוגע בגוף, ולא רק עם "איברי המין" כמו שמצפה מאיתנו השיח על מיניות רדיקלית. כל הגוף

שתי חוויות מכוננות

תגיות

, , , , ,

(התפרסם לראשונה ב"פמזין": פנזין מין של בנים פמיניסטים, ספטמבר 2007)
[אזהרת טריגר: תקיפה מינית, פורנוגרפיה]

1.

המקומות: כיכר שעומד בה שער שלא מוביל לשום מקום (אולי לנרניה), חורשה באמצע עיר, סניף של ארגון שמאל מתון במרתף בחצר אבן, חדר בקומה שניה של בית פרטי עם מדף מעל המיטה ועליו טייפ עם קסטות של הדורס, סוזאן וגה ובוב דילן. הזמן: סוף החורף, לפני הרבה שנים. הדמות הראשית: מישהי שאהבתי מאוד, והקשר איתה השפיע לי מאוד על החיים בהרבה צורות. מכירים, מתאהבים תוך ימים ספורים, ופותחים את כל החיים שלנו אחת בפני השנייה. אני סיפרתי לה את הסיפור שמופיע בחלק השני של טקסט זה. היא סיפרה לי על "גבירוביץ". הוא כונה אז בשם המשפחה שלו, אז גם השם הבדוי יהיה שם משפחה. מוזר לי לקרוא לו בשם בדוי, כי השם שלו הפך אצלי בחיים להרבה יותר משם, למושג, מושג שמבטא את כל מה ששלילי במיניות גברית. אבל אני חושש מהסיכוי הקטן שמישהו/י שקורא את הפאנזין הזה מכיר את אחת הנפשות הפועלות, וכך אחשוף פרטים אינטימיים שלה (מ"גבירוביץ" לא אכפת לי בכלל).

גבירוביץ היה הקשר הזוגי האחרון שהיה לה, זמן מה לפני שאנחנו הכרנו. הוא לחץ עליה לעשות דברים שהיא לא רצתה, בכל הדרכים והנימוקים הרגילים של גברים במצבים כאלה. אני נאלץ להגביל את הכתיבה שלי לאמירות מאוד כלליות כדי לא לחשוף דברים שלה. והיא עשתה את רוב הדברים, בגלל המחשבה שכך צריך לעשות ובגלל כל הפחדים וחוסר הביטחון הרגילים של נשים במצבים כאלה. אני רואה שבאמת לא צריך לכתוב הרבה פרטים כדי שהעיקר יהיה מובן.

כשהכרתי אותה, כשהתאהבתי בה, היא היתה מאוד פגועה ממנו וכועסת עליו. הדמעות שלה בגללו נספגו בעור שלי, חילחלו דרכו. הן עדיין בתוכי ומעצבות את היחס שלי למין (ולזוגיות בכלל).

בעקבות סיפור האהבה שלי איתה, כך הבנתי אחרי שנים, המיניות שלי התעצבה מתוך הרצון להיות ההיפך ממנו, להוות אנלוגיה ניגודית מוחלטת אליו. היה לי חשוב לא לעשות שום דבר שיַראה שיש איזשהו סיכוי לקוים משותפים ביני ובין גבירוביץ. הוא הפך לסמל שלי לכפייה מינית, לחוסר התחשבות מינית ולשימוש באלימות נפשית כדי להשיג מין. לאיך שמין גברי יכול לפגוע.

לקח עוד כמה זמן עד שהבנתי שאמנם יש הרבה דרכים לפגוע, אבל הדרכים הספציפיות בהן הוא פגע בה קיבלו אצלי חומרה גדולה יותר, גם אם הן לא מהוות פגיעה גדולה יותר ממעשים אחרים שגברים עושים. בגלל זה ההיזהרות להימנע מהן היתה גדולה יותר. הזיכרון שלו מעצב לי את חיי המין בעיקר בשני מקומות.

הוא יוצר אצלי רתיעה ממה שקראו לו אז אצלנו "למצוץ", והיום קוראים לו "לרדת". עד היום יש לי קושי גדול לקבל את הרעיון שמישהי תרד לי, צריך לעבור זמן וצריכה להיווצר קירבה מאוד גדולה ותחושת ביטחון כדי שזה יקרה בתוך קשר שאני נמצא בו (אין לי שום בעיה עם המצב ההפוך, נהפוך הוא). למרות שזה נעשה בהסכמה מלאה, זה דומה מדי לסיטואציה מסויימת שקיימת לי בראש, שנעשתה מתוך כפייה, זה מתקשר אצלי אליו. ההשפעה של גבירוביץ הביאה גם לחשוש ממין עם בת (בעיקר בהתחלת קשר), גם אם היא אומרת באופן ברור שהיא רוצה. חשש שזה מוקדם מדי, שזה הופך את המין לחלק חשוב מדי בקשר בינינו, שעלול להשתמע שאני בקשר בשביל המין, או חשש שתמיד קיים שהיא לא באמת רוצה אלא נענית לא מתוך הסכמה מלאה – אפילו אם בכל תחום אחר של הקשר שלנו אני סומך באופן מלא על הכנות שלה איתי. באותו אופן קשה לי להאמין שהיא באמת מסכימה "לרדת" לי, שזה לא נורא מגעיל אותה.

עין בוכהשני המקומות האלה מרתיעים כי יש בהם קוי דמיון אל דברים שגבירוביץ עשה. נכון, יש בזה גם משהו שונה, אני יודע, אבל יש בזה גם משהו דומה. ואני יודע שמה שאני צריך בשביל עצמי הוא לשים לב, ולהזכיר לעצמי, שבדברים החשובים באמת (ההסכמה, ההנאה ההדדית) אני שונה ממנו, ולא דומה אליו. אבל תשומת הלב לכך דורשת עבודה על עצמי, והיא לא תמיד מספיקה. עם השנים והעבודה הפסיכואנליטית זה נעשה פחות קשה.

אולי הוא השפיע עלי כל כך הרבה (אפילו שאף פעם לא פגשתי אותו) שלא הספיק לי להיות שונה ממנו, אחרת ממנו, אלא רציתי (רוצה) להיות לגמרי ההיפך ממנו, כי רק כך אוכל להיות בטוח לגמרי עם עצמי שאין בינינו שום קשר (והפסיכולוג שלי היה אומר: אתה כל כך מפחד למצוא קוֵי דמיון ביניכם, בגלל שבלאמודע שלך אתה יודע שהם קיימים, שיש בך מאַוַיים לעשות דברים שגבירוביץ עשה, ואתה פוחד כל כך מהמאוויים האלה [ופרויד היה אומר, שהקושי והאתגר הוא להפריד בין המאוויים והמעשים, ולראות מה החשוב מביניהם]).

שיר היפוטתי  (מהתחלה של רומן עם משוררת)

את המין ממך
אני רוצה מחר
את הזיונים איתך
נדחה מעט
לגעת לך בשדיים

לא דחוף לי, אפשר בהמשך הלילה
את גופך המתלהב אני רוצה
אחרי עוד כוס קפה
את הזכות לראות את עירומך החשוף והמחמיא לי
אשמור לשימוש מאוחר יותר

את ליטופייך הרכים על עורי המשתוקק
אני רוצה לדחות עד הזריחה
.
כרגע אני רוצה אותך כדי שתגידי לי
שאין ביני לבין גבירוביץ שום קשר

2.

מטאכתיבה על חוויה מכוננת

לילה, אני מסטול מעייפות. זה הזמן הנכון לכתוב. החוויה הזאת היתה הסוד הגדול שלי (בעצמ, בזמן שאני כותב, היא עדיין). במשך שנים, בכל קשר של אהבה שהיה לי, הגיע השלב בו הרגשתי מספיק קרוב וסיפרתי לה את הסוד. הפסיכולוג שלי היה אומר, בוַדאי, שרציתי לראות אם היא תישאר איתי אחרי זה. עם השנים והפעמים שסיפרתי הגעתי למצב בו אני כבר לא יכול לספר פשוט את מה שהיה. נהייתי מודע, מודע הרבה יותר מדי, לאיך שאני מספר. לא רציתי בכך, אבל לא הייתי יכול שלא לשים לב, לפחות בדיעבד, בגלל שעצם האקט של לספר היה כל כך חשוב בשבילי. ועכשיו אני כבר לא יכול לברוח מהמודעות הזאת. מצד אחד אני רוצה שלמרות שאני מספר לה, ועכשיו – לכם, וגם, אין להימלט מלהודות בעובדה – לכן, היא תחשוב שאני פמיניסט ומוסרי. האמצעים הספרותיים: הקדמה שמתארת עד כמה אני מרגיש רע עם מה שעשיתי, כדי שיהיו לה ציפיות למשהו יותר חמור וכאשר היא תישמע את העובדות עצמן היא תחשוב "זה בעצמ לא כלכך נורא". תיאור העלילה עצמה באופן שמחמיר עם עצמי, כדי שהיא תעריך את כמה שאני מרגיש רע בעקבות זה, וכתוצאה מכך יסולח לי. ייסורי המצפון משמשים, גם אם זו רק תוצאת לוואי שלהם, כאמצעי התגוננות. כמו בתא וידוי קתולי – מביא את הסיפור אל כומר, שמייצג את האל, או אל אישה אהובה, שבשבילי באותו זמן מייצגת את הנשים כולן, ואני מצפה שהיא תכעס עלי או תסלח לי בשם הנשים כולן.

לא הפעלתי את כל האמצעים הספרותיים האלה כדי להשיג את האפקט הזה, לפחות לא במודע, אך לאחר כמה פעמים כבר ידעתי שככה הם פועלים. ועכשיו אני כבר לא יכול לדעת למה אני מספר את הדברים ככה. כל מיני סוציולוגים פוסטמודרנים יכולים להריץ קטעים על איך המציאות עצמה אבדה ונשאר רק הטקסט שמתאר אותה.

מצד שני, גם לא רציתי שהיא תחשוב שזה היה בסדר, ושהיא תגיד שזה לא היה כל כך נורא (אז מה אם זה סותר את הצד הראשון. נא לא לצפות ממני לקוהרנטיות). גם – כי זה יוכיח בעינַי משהו רע על הפמיניזם שלה. וגם – כי בשביל מה לכל הרוחות אני מספר לה אם לא כדי שתכעס עלי, כדי שאקבל את מה שמגיע לי על מה שעשיתי, את העונש שאני מחכה לו (ואולי העונש שציפיתי לו היה שמישהי באמת תעזוב אותי בגלל זה).

ועכשיו, כשאני כותב, אני כותב אל כמה קהלים: אני כותב אל עצמי, אני עדיין כותב אל מי שפגעתי בה אז, למרות שהיא לא מוכנה לקרוא, אני כותב אל נ. (למה אני כותב את זה לה? כי היא מייצגת את כל הנשים). אני כותב אל הבנים שקוראים אותי, ובשבילם אני רוצה להגיד שיש להתמודד עם פגיעות שפגענו, ולשם כך יש להגיד בקול רם (גם אם בחדר הסגור, כשרק האדם שאומר את זה לבדו שומע): כן, גם אני פגעתי. בשבילם אני רוצה לא להפחית בחומרת המעשים, כדי לאפשר התמודדות אמיתית. ואני כותב גם אל הבנות שקוראות את זה, אני מנסה לא לחשוב על העובדה שגם בנות קוראות את זה – בנות שהן ידידות שלי, בנות שאולי יהיה לי איתן קשר בעתיד – ועל איך אני עשוי להיראות בעיניהן, אבל לא מצליח, ובשבילן אני רוצה להפחית בחומרת הדברים, כדי שלא יחשבו עלי דברים רעים, כדי שלא יחשבו עלי שאני לא פמיניסט. או לחילופין, להחמיר בתיאור הדברים, וזה אותו דבר כדי שיחשבו עלי שאני מאוד פמיניסט, כי אני חש רע כל כך על מה שהיה, וכי יש לי את האומץ להגיד את הדברים בפה מלא. ["אשמה היא מסך הגנה בלתיחדיר. מה יותר קל מאשר להכריז על אשמתך, להגיד בקול רם וצלול, להכות על חטא? בעולם בו אנו חיים, הצהרת אשמה פומבית כמוה ככפרה. אני מרגיש אשם, משמע אני חף מפשע. כאילו שהרגשת האשמה היא עונש כשלעצמה. (…) כל המרבה להודות באשמה, הרי זה משובח" (מיכאל הנדלזלץ)]. אז כן, זהו טקסט מבולבל. אבל אם הוא לא היה מבולבל הוא לא היה אמיתי.

החופש הגדול, מחנה ביער

המקום: חורשה של קק"ל. הזמן: לילה, אמצע הקיץ. הדמות הראשית: מישהי שהפכה להיות הידידה הכי טובה שלי. מצאתי את הסיפור כמו שכתבתי אותו לבלוג MyBody, כאשר עורכת הבלוג ניסתה ליזום שלצד הסיפורים שם של נשים שנפגעו, יהיו גם סיפורים של אנשים שפגעו (זה לא פורסם שם בסוף). כך לא אצטרך לספר אותו עוד פעם:

אני אקליד מחדש, ולא אעשה "העתק והדבק" דווקא כדי לספר אותו עודפעם:

מחנה של אחת מתנועות הנוער, לא אכתוב יותר כדי להפחית את הסיכוי שמישהו קורא את זה ויזהה אותה בטקסט, למרות שגם פה זה סיכוי מאוד קטן. נקרא לה אריאלה. המחנה הזה אחת החוויות הכי טובות ומשמעותיות בחיים שלי, הרבה מזה בזכותה. במחנה הפכנו, אני והיא, לידידים מאוד טובים ובמשך איזה שנה אח"כ היא היתה הידידה הכי טובה שלי. זה הזמן לשים ברקע, לכבודך, את האלבום songs of love and hate של לאונרד כהן. "צעדתי לתוך מערבולת, האבק כיסה לי את הנשמה…" חלק מהמשמעות של הסיפור הזה בשבילי, הוא שעשיתי את מה שעשיתי למישהי שהיתה כל כך חשובה לי, ושנתנה לי כל כך הרבה בחיים.

חילקו אותנו לקבוצות, כך שהייתי בקבוצה שלא היה בה אף אחד/ת שהיכרתי קודם, אבל האוירה של המקום ודברים אחרים גרמו להתקרבות מאוד מהירה בין כולנו. כבר בערב השני אני ואריאלה היינו מיודדים, הרגשנו די קרובים. זה היה מחנה באיזו חורשה. וכשהגיע הלילה השני ("למות בלעדייך, ולא לעבור את הלילה השני…") אז היא ועוד מישהי (היוזמה באה מאחת מהן, לא זוכר ממי, בטח מאריאלה) הציעה שנישן ביחד על שק שינה אחד ונתכסה בשניים, או להיפך, לא זוכר. לא מתוך שום כוונות מיניות, אלא מתוך החופשיות הפשוטה והשמֵחה של ידידוּת. היא התייחסה לזה כמשהו פשוט וטבעי.

אותי זה מאוד ריגש – הייתי אז נער לא מקובל, בלי חברים, ובטח ובטח שבלי שום קשרים עם בנות, וההצעה שלה החמיאה לי מאוד. לא תפסתי את זה באופן מיני (למרות שאני לא יודע אם היתה לי אז הבחנה ברורה בראש, כמו שיש לי היום, בין מה מיני ומה לא. בעצמ גם היום אין לי הבחנה ממש ברורה. אבל בשום אופן לא תפסתי את זה כרמז למשהו שלא נאמר, אלא כהבעת קירבה).

הלכנו לישון כשאריאלה באמצע, הנערה השניה מצד אחד שלה ואני מהצד השני. גם אני וגם היא היינו עם מכנסיים קצרים או תחתונים, לא זוכר. (כתוב את הדברים כפשוטם, אל תמשיך להסתבך בהסברים. מי שיִקרא יקרא, מי שתקרא תקרא. אתה מספיק מודע לעצמך ומספיק למדת לקבל את עצמך בשנים האחרונות כדי להתמודד עם זה:  ) באמצע הלילה התעוררתי והרגשתי את הרגל שלי נוגעת ברגל שלה. אולי בגלל זה התעוררתי. אני זוכר את המגע הנעים של השערות על הרגל שלה. היא שכבה על הגב או על הצד, ואני על הצד עם פנים אליה. התחלתי לאונן. אני לא זוכר אם גם קירבתי את הרגל שלי יותר אל הרגל שלה. אחרכך הלכתי לשירותים לשטוף את עצמי. אני לא זוכר אם שפכתי שם בשק שינה או שהלכתי לסיים את העניין בשירותים. המידע הזה נמצא בחלק המודחק של הזיכרון.

למחרת קמנו והיא לא ידעה מזה כלום.

מה שטוב בַּחטא זה הקטע של "ועונשו"

שנתיים אחרי המקרה הכרתי את מה שהפכה להיות סיפורהאהבהההדדית הראשון שלי. מכיוון ששיערתי שאני הולך לשכב עם מישהי פעם ראשונה בחיים, כתבתי לאריאלה מכתב ארוך שמתוודה על מה שהיה. הרגשתי שאני לא יכול לשכב עם מישהי לפני שאקבל אישור מאריאלה לכך. אולי – לטהר את העבר המיני שלי, כדי ש"הפעם הראשונה" תהיה באמת החוויה המינית הראשונה, להתנקות לפני שאני מכניס את יחסי המין לחיים שלי. נתתי לאהובתי לקרוא את המכתב, אבל אז כבר דברים קרו מהר ולא שלחתי אותו אל אריאלה.

מאז אני מחפש בכל אחת שאני מתקרב אליה עדכדילספר את התגובה שלה לסיפור. אהובה אחת אמרה לי שאני מספר את זה כי אני רוצה שיגידו לי שהייתי בסדר. היא צדקה, חלקית. אני לא רוצה שיגידו לי שהייתי בסדר. אני כן רוצה שיגידו לי שהייתי בסדר. אני לא רוצה שיגידו לי את זה. אני רוצה שיגידו ואני גם רוצה שיכעסו עלי ושני הדברים האלה לא מסתדרים ביחד באופן קוהרנטי ולא אכפת לי.

בדיעבד אני מבין את ההשפעות שהיו לסיפור הזה עלי, אולי לא את כולן. עד גיל מסוים הייתי מאונן ולא הרגשתי עם זה שום דבר רע. החל מזמן כלשהו התחלתי להרגיש רע עם כל פעם שאוננתי, התקשרו לזה הרבה רגשי אשמה. לא זכרתי מה היתה נקודת השינוי, הדחקתי אותה, אבל לפני כמה חודשים כשקראתי שוב את המכתב שכתבתי לה אז, קיבלתי אישור להשערה שלי שזה קרה בגלל מה שהיה. השפעה אחרת – נוזל הזרע נתפס אצלי כמשהו מאוד מגעיל, משהו שאם הוא חס וחלילה נוגע בגוף של מישהי הוא מלכלך אותה, אולי מטמא אותה. יש לכך עוד סיבות (בין השאר החוויה המכוננת הראשונה שסיפרתי עליה), אבל אני משער שזה קשור בקשר חזק לשם.

לפני פחות משנה החלטתי להביא לאריאלה את המכתב שלא נשלח (שלא נסלח). מצאתי את הטלפון שלה, דיברנו וקבענו שאני יביא לה לקרוא ויום אח"כ ניפגש ונדבר. ביום שאח"כ היא לא ענתה לטלפונים ממני. יכול להיות שהיה טעות לתת לה את המכתב, שנתינת המכתב פגעה בה שוב. במחשבות בעקבות זה הבנתי שההשפעה שהיתה לחוויה הזאת עלי – השפעה ספציפית בדברים שתיארתי למעלה ודברים אחרים והשפעה כללית בכך שהוא הכניס לי רגשי אשמה לכל יחסי מין מאז (לא רק בגלל זה, אבל גם בגלל זה) – היא מחיר שאני משלם על מה שהיה. ואני שמח לשלם את המחיר הזה, כי הוא מאפשר לי לסבול בגלל מה שהיה ובכך להרגיש שאני מכפר על זה, יוצר אפשרות של סליחה לעצמי.

כתבתי לעצמי אחרי שנתתי לה את המכתב: השאלה היא אם כבר סיימתי לשלם, כבר שילמתי מספיק, או עוד לא. נתינת המכתב, כמו שהוא היה כתוב, כמוה כלְוַדא ששילמתי את מלוא המחיר. אני מפסיד את החיבה וההערכה של אריאלה, וככה מפסיד בדיעבד את הקשר איתה – קשר שלתפיסתי לא הייתי ראוי לו אחרי מה שעשיתי, שהשגתי אותו ברמאות, כי היא לא ידעה ולכן היא חשבה שאני בנאדם טוב.

קיבלתי את העונש שלי, סיימתי לשלם על הפשע, בכך שעכשיו היא שונאת אותי. בכך שעכשיו היא חושבת עלי אחורה אֵל העבר לרעה, והפסדתי בדיעבד את הידידות שלה.

לאחר כל זה, אני יכול עכשיו להגיד לעצמי, לפחות באופן שכלי אבל אולי לא רק, שכן הייתי ראוי לקשר איתה. שהמעשה לא היה כל כך חמור עד כדי להפסיד בגללו את כל הקשר, ושזכיתי בַּקשר גם בזכות חלקים טובים בי ודברים טובים שעשיתי לה וכלפיה, והם מכסים לפחות באופן חלקי על המעשה הרע.

*

המקום: כל מקום. הזמן: כל זמן. הדמות הראשית: אני. כתבתי את שתי החוויות בסדר הפוך מהסדר הכרונולוגי שלהן, כי בשלב מוקדם יותר של החיים הבנתי עד כמה היתה לי משמעותית החוויה הראשונה שתיארתי וכיצד היא השפיעה עלי, ורק יותר מאוחר הבנתי את זה לגבי החוויה האחרת. לא צריך להיות מומחה גדול לפסיכואנליזה כדי לדעת שהבנתי קודם את ההשפעה של גבירוביץ, בגלל שהיה לי קל יותר להיות מודע לחוויה הזאת ולעכל אותה – היא לא אומרת עלי דברים רעים.

היחס שלי למין ולמיניות עוצב, כמובן, ע"י דברים נוספים מלבד שתי החוויות האלו. גם ע"י חוויות אחרות וגם על ידי אלמנטים שונים בתרבות מסביב. עד לפני פחות משנה חשבתי שהיה לי מזל גדול בכך שהחוויות המיניות הראשונות שלי היו טובות, בתוך קשר טוב ומקבל ומעצים (גם אם אז עוד לא הכרתי את המילה הזאת). אבל עכשיו אני חושב שאולי החוויה המינית הראשונה שלי היתה זו עם אריאלה ביער בלילה. אני לא יודע מה לחשוב. ניסיתי למחוק אותה כ"פעם ראשונה" בטרם תהיה הפעם הראשונה הממשית ע"י מכתב ההתוודות הזאת בפניה (תא הוידוי הראשון שבניתי לי היה בתוך חבילת עיתונים, עם מוזיקה של הdoors – חשבתי אז שהצלחתי להבין מה היא הצעקה של הפרפר), וכאשר לא עשיתי את זה (כי לא שלחתי את המכתב) ניסיתי פשוט להדחיק אותה.

היתה לשתי החוויות גם השפעה משותפת. בעקבותיהן הפין (אין אף שם מוצלח לאיבר הזה) נתפס אצלי כמשהו מלוכלך, מלכלך, מטמא. גבירוביץ השתמש בו כדי לפגוע בזו שאהבתי ולהשפיל אותה. השימוש שלי בפין ליכלך את אריאלה – לא פיזית, אבל במחשבה שלי. אותן כמה דקות בתחילת הקשר שלנו הכתימו את כל הידידות הקרובה שהיתה בינינו שנה ויותר אח"כ. הפין הפך לדבר מלוכלך, ויותר מכל התוצר המיני שיוצא ממנו. בביקורת על פורנוגרפיה אומרים שסצנות בהן גברים שופכים בפה של אישה או עליה הם אמצעים להביע שליטה של הגבר והשפלה של האישה. אני לא זקוק לתרבות הפורנוגרפית כדי להרגיש ככה. אני חושב על קשר אהבה טוב שהיה לי בשנים האחרונות – כמה הרבה לקח לי עד שהסכמתי שהיא תיגע בפין שלי, וכמה הרבה היה דרוש כדי להסכים שהיא תעשה את זה עם הפה שלה. פעם ראשונה שהתחבקנו ערומים, ועמד לי, וזה ליכלך אותה, והתנצלתי על כך והיא אמרה שלא צריך להתנצל והיה לי קשה להאמין שהיא מדברת בכנות, למרות שתמיד היא כנה. אני חושב על הלילות שהלכנו לישון ביחד ולבשתי שני זוגות תחתונים כדי לא ללכלך – לטמא את האהבה שלי – מתוך זיקפה בלילה מבלי שאשלוט בכך.

ועל מישהי חכמה מאוד שכשדיברתי איתה בהתלהבות על הספר "מיתוס היופי" היא אמרה "אתה חושב שלנו הנשים קל כל כך לקבל את הגוף שלנו? שלא הייתי צריכה לעשות הרבה עבודה כדי לקבל את הגוף שלי?" ושלחה אותי ללמוד לאהוב את הגוף שלי מול המראה, כן, גם את האיבר ההוא, ונתנה לי תרגילים כדי לקבל אפילו את התוצר ההוא שלו.

ולא מדובר רק על הפין, אלא גם על המין. המיניות של גבירוביץ שימשה כדי להשפיל את אהובתי, ומתוך התשוקה המינית שלו הוא ניצל אותה. הפעם הראשונה שהתעוררתי ליד מישהי והרגשתי גירוי מיני, שם ביער, גרמה לי לעשות את הדבר הזה. גבירוביץ התייחס אליה כאובייקט מיני בלבד ובכך שיטח אותה, התעלם מהנפש והעומק שלה. וכך גם אני עשיתי כלפי אריאלה ביער. היא סמכה עלי, הסכימה להתקרב אליי, לתת בי אמון (בכך שרצתה לישון לידי), חשבה שאני משהו אחר ממה שהייתי. ואני הוכחתי שהיא טעתה כשהיא נתנה בי אמון.

יוסטס הדרקון

מתוך "המסע בדורך השחר" מסדרת ספרי נרניה

—–

כתבתי קודם שאני לא מסוגל לדבר על אריאלה, ובעצמ על המיניות שלי בכלל, בפורום פתוח כמו זה מבלי לחשוב איך אני נשמע. אולי באופן כללי אני יכול לכתוב את הדברים רק בגלל שעזבתי את ת"א, ואני יכול יותר לבחור עכשיו את האנשים שאני פוגש. והאנשים שאני קרוב אליהם יש בי אמונה שיקבלו אותי ויַבינו. ואני חושב על איך שעיצבתי את שני הסיפורים על עצמי – את הסיפור בו אני הגיבור הטוב והשונה ואת הסיפור בו אני הגיבור הרע, והנורמלי – וכמה מילים בניתי מסביב כך שלא נתתי לגיטימציה לקורא/ת לכעוס עלי, וכמה התגוננתי מהקוראת הפוטנציאלית, והאם במקום להצליח ליצור שיח אחר וכנה יותר ויותר מודה בחולשות בקרב בנים פמיניסטים – בעצם גם הקשתי על יצירת שיח כזה. אבל זה כמה שאני יכול.

ולא כתבתי לטקסט הזה מסקנה ברורה. חשוב לי להשאיר אותו מבולבל, וחשוב לי לא למחוק את החלקים שכתבתי מתוך עייפות וחוסר שליטה במקלדת, כי אחרת לא הייתי כותב. "אם נוקזתי ממנה כמו שגאתה בי – מוטב". היַם יותר רגוע עכשיו, עבדתי מספיק על החוויות האלה בחיים כדי להיות פחות מבולבל ויותר שלם, אבל הן לא ינוקזו לגמרי אף פעם, גם לא כשהסוד הזה יֵצא עכשיו. אני גם לא רוצה שזה יקרה

A Guide to Self Healing

אני מעריצה את החוכמה והכישרון והאומץ הגדולים שבהם האשה הזאת, שלא-במקרה גם התאהבתי בה, סללה ויצרה לעצמה דרך להתמודד עם מחלה וטראומות, ולהתפתח ולצמוח ולמצוא שמחה ואושר. אני לומדת ממנה המון, ונלהבת שעכשיו גם העולם-הצופה-ביוטיוב יתחיל ללמוד.
אז הנה הוא בא, הסרטון הראשון בערוץ A Guide to Self Healing ,
הפעם בנושא  Acknowledging your pain

 

לדעת עולם

תגיות

, , , ,

(או: מה המחיר של שדות תות לנצח, חלק שלישי.
בעקבות ריטריט דהרמה ומעורבות חברתית, שבועות 2013)

you can try the best you can
you can try the best you can
the best you can is good enough

(Radiohead)

איך אני מתמודדת עם סבל חסר גבול, בהיותי בעלת גבול, מוגבלת? בהיותי רק אני (גם אם זה הרבה)?

אני לא יכולה לפעול במידה שפעלתי בעבר. אני גם לא יכולה לפעול בהרבה מהאופנים בהם פעלתי בעבר. לא רק כי אני משתנה (כי כל אדם משתנה). גם בגלל האופן בו נהגתי לפעול. נפגעתי, פגעתי בעצמי, בלי לשים לב, “הלהבה שלי בערה כל כך חזק עד שהדלק שלי פשוט אזל", כמו שאומר קלע בוט. ובכל זאת, בחרתי לדעוך, ולא להישרף, למרות הציטוט של ניל יאנג במכתב ההתאבדות של קורט קוביין (“it's better to burn out then to fade away”).

ולאטלאט, לאטלאט, במהלך הרבה שנים, אני מוצאת מחדש חומריאנרגיה. הפעם אנרגיה בתקיימא יותר, ממקורות מתחדשים. ועושה עוד קצת ועוד קצת. הפעם בדרכים בריאות לי, בין השאר אלו שאני נהנת מהן. ואני מרגישה אשמה על כך שאני לא עושה יותר. אבל ממלמלת לי את Radiohead. ומדי פעם מזכירה לעצמי לראות שבמילים האלו של Radiohead יש שני צדדים. יש את האמירה של "זה טוב מספיק". אבל גם את האמירה "הכי טוב שאת יכולה". להשתדל באמת להכי טוב.
האם אני משתדלת להכי טוב?

הלכתי מהריטריט של "דהרמה מעורבת חברתית" שנערך בקיבוץ עיןדור, לבקר ברפת של הקיבוץ. ישבתי ליד המכלאה של העגלים, המופרדיםמאֵם, המפוחדים, הצמאים למגע ואהבה. והייתי איתם כמה זמן, ואח"כ הלכתי.

וזוהר, המורה בריטריט, אמרה: אני עומדת מול סבל חסר גבול, בהיותי בעלת גבול.
וזוהר אמרה: חלק מהיכולת להתמודד יכול לנבוע גם מלעבוד על להרחיב את היכולת, להגדיל את ההכי טוב. לדעת שאני עובדת על זה.
ולמשך כמה שעות זה הרגיש טוב. הרגשתי משוחררת יותר. אני צריכה לעבוד על להרחיב את היכולת, ובעבודה זו תימצא הנחמה שלי.

אבל כשהערב ירד עלו רגשות אחרים. האם באמת זה מה שאני רוצה, או שאני דוחפת את עצמי לשם בכוח? כופה את עצמי לשם? מעשה שאולי הוא חיובי, אבל האם זה ברקיימא? האם זו אנרגיה שבאמת יכולה לעבוד הפעם, להיות חיה ומתחדשת?
וכשהבוקר עלה הבנתי ש try the best you can התחיל לעורר בי התנגדות. אולי אני יכולה יותר, אבל אני לא רוצה להיות יכולה יותר? אולי אני יכולה לזרוק את עצמי שוב למקומות האקטיביסטיים מהם נפגעתי, ולעשות בכוח, אבל אני לא רוצה כי אני מפחדת מהם?

*

כתבתי ב'מה המחיר של שדות תות לנצח': "אני לא יכול לאטום את הרגש שלי, להגביל את עצמי, בתחום אחד בחיים ולצפות שזה לא ישפיע על תחומים אחרים. עצירת הרגשות שלי כלפי הסובלים תוביל בהכרח גם לכך שהיכולת שלי לאהוב ולהתאהב תהיה מוגבלת יותר, היכולת שלי להנות מפרח יפה או שביל מתפתל תהיה פחותה יותר, ואתקשה יותר לרוץ באותם שדות תות לנצח, עליהם הביטלס שרים.

האקטיביזם ה"ישן" שלי עשה לי רע. ההתנתקות וההתרחקות מאקטיביזם גם הם עשו לי לא טוב (אם כי הייתי זקוקה להם לתקופה) – כי הם ניתקו אותי מהעולם, מהחיים. הלמידה לעשות אקטיביזם נכוןלי, ברקיימא, מזין, מאפשרת לי לקחת חלק בעולם, לא להיסגר אליו, ושזה יעשה לי טוב.
אני חושבת על המשפט של סוזן וגה "What price to pay for bad wisdom?”. אני מרגישה עכשיו (שבת, אמצע מאי, 6 בבוקר, מול התבור, כותבת מכתב אל אולִי), שמתהווה בי מושג חדש: ה good wisdom. החוכמה, האומנות, של להיות חלק נושם מהעולם, ולאהוב את זה.
ואני משתעשעת עם דוהמשמעות של המילה "תמורה". גם במובן של שינוי, טרנספורמציה שעוברת על משהו: מחוכמה או ידיעה רעה על העולם, לידיעה טובה לא רק לדעת את כל הכאב והצער שבו, אלא גם לדעת את כל השמחה והיופי, ולדעת איך להרגיש אותם.
וגם "תמורה" במובן של תגמול, במובן ההפוך מה"מחיר" של שדות התות לנצח. כן, כי זה מה שזכינו לו, אחרי הליכה בדרך של שנים רבות, כשהכוונה הטובה היא המצפן שלנו: ה good wisdom, ידיעתהעולם הטובה, איך לחיות בעולם ולהיות חלק בלתינפרד ממנו זכות שבאה יחד עם פעילות לעשות אותו טוב יותר.

*

רדיוהד מציעים לי לעשות הכי טוב שאני יכולה לעשות. זוהר מציעה לי להרחיב את ההכיטוב.
אני רוצה להרחיב את מה שאני רוצה לעשות.

ב"מחיבה" (מסיבת נתינת חיבה במגע), תירגלנו בזוגות אמירת לא וכן. והמנחה אמר שאחת מבנות הזוג תישאל, למשל, אם "אני יכולה לגעת לך בשיער?”, ובת הזוג השניה תענה אם כן או לא. ואחת המשתתפות תיקנה אותו: יותר טוב לא לשאול "אני יכולה לגעת?", אלא: "האם את רוצה שאני אגע בך? האם זה יהיה לך נעים?”

וזו צריכה להיות השאלה שלי: כמה אני רוצה שהעולם יגע בי (כולל הכאב שלו, הצער שלו). לא כמה אני יכולה לסבול/לשאת את המגע שלו. וכמה אני רוצה לגעת בחזרה.

ועל זה לעבוד לשפר, להרחיב. לא מתוך מחויבות למלחמה, לשבועת הלוחם, לעשות הכי הרבה שאני יכולה. אלא מתוך הידיעה שכמה שיותר מגע עם העולם זה יותר לחיות.

ויהי עור

תגיות

, , , , , , , ,

[אזהרת טריגר: פורנוגרפיה]

 

לְאוּלִי.

יקיצה

קומי, העבירי את ידך עלי.
אני איני רגיל באור הזה.
(ט. כרמי)

פתיחה
לפני כמה שבועות, מישהו שביקר אצלי קיבל הודעת אימייל לסלולרי. הוא פתח בנוכחותי את האימייל, שהיה סרטון, אשר התחיל באופן נייטרלי. צילום של מישהי מדברת, ופתאום מותקפת מינית. זה היה אמור להיות מצחיק.
בשניה שזה קרה בסרטון הזזתי את העיניים, אבל זה כבר היה מאוחר מדי, וראיתי. הרבה שנים, בעבר, הייתי רואה פורנוגרפיה. פורנוגרפיה שהרבה ממנה מבוסס על השפלת נשים, הבעת כוח ושליטה כלפיהן – לא השפלה גלויה אלא סמלית, אבל ברורה מאוד, לאחר שמבינים את המהות שלה. ואחרי שנים שבהן נמנעתי מפורנוגרפיה, זה בא פתאום ותקף אותי.

מתוך "מין בטוח לשורדות",
טקסט של כריס סומרול שתורגם בפנזין "פותחות את הפה" [המתורגם ללשון-אשה מתייחס לכל המגדרים]: “בשבילי, לחוות את המיניות שלי, עם אדם אחר או לא, היה מה שרמז לי לראשונה על כך שעברתי טראומה מינית בחיי.[…] כאשר עברתי דרך ערפל של טרור, נכנסת מחדש למיניות שלי בזמן שהטראומות שלי מגיחות, החל להתחוור לי שמין אולי יתגלה לבסוף כגרעין ההחלמה שלי.[…]
כשאני אומרת "שורדת" […], אני מדבר על מישהי שיש לה תחושה שהיא חוותה סוג של טראומה מינית בשלב מסוים בחייה.[…] הטריק הוא למצוא דרך לקיים יחסי מין בצורה שלא תהיה הרסנית לך או לפרטנרית שלך. […] למשל, תסבירי שאת לא רוצה לעשות דברים מסוימים במין מכיוון שהם מזכירים לך דברים (טריגרים) או שאת צריכה לקבוע גבולות במין שיש לכן ביחד. […]
תגובת טריגר מתרחשת כאשר מאורע או תמריץ כלשהו גורם לאדם להגיב בצורה שמחזירה אותה לזמן שבו היא היתה מותקפת או גורמת לה תגובה רגשית חזקה ופתאומית למצב בו היא נמצאת או לאדם/אנשים שהיא איתן. […] מין לא יכול להיות סתם מין בשבילנו. אם את שורדת של תקיפה מינית, היחס שלך למין לא יכול להיות כמו זה של מישהי שהיא לא שורדת."

מכתב לאהובת פעמון
אני יודע שקשה ומסובך איתי. שאני נרתע ונמנע מסיטואציות מיניות שמזכירות לי פורנוגרפיה ועושות לי קונוטציות של תוקפנות והשפלה מינית. כאלו שראיתי בפורנוגרפיה שמוגדרת ככה באופן "רשמי", או שמתנפלות עלי מהתרבות הפורנוגרפית שסביבנו – קליפים, פרסומות, סרטים. שקשה לי לא להכניס את הזכרונות והסמלים והתמונות הפורנוגרפיות לתוך המיניות היפה והמכבדת והאוהבת שלנו. שזה מסבך אותך ומתסכל אותך.
אבל אני מבקש שתתייחסי אלי כשורד של תקיפה מינית. שורד מסוג מוזר. לא של תקיפה מינית שבה הייתי המותקף. אלא של פגיעה מינית שבה השתתפתי בלהיות התוקף, בניגוד לרצוני.

"הצדיקים מסתפקים בחלומות על מה שהרשעים אמנם עושים" – תקציר.
המאמר "כדי להגשים את חלומותיך עליך להיות ער. כדי לא להגשים אותם עליך להיות ער לכך שחלק מהם הם רק חלומות", טוען שלהבחנה בין מאוויים לבין מעשים יש חשיבות עליונה בפמיניזם של בנים. הכותב מסביר שרצונות תשוקות ודחפים אלימים ותוקפניים קיימים כנראה בכל אחד/ת מאיתנו, אבל נוכחותם בעולם הפנימי אינה הופכת אותנו לאנשים רעים, לא מוסריים או שוביניסטים. הנקודה החשובה הינה מה אנחנו עושים. האם אנחנו מוציאים את המאוויים התוקפניים או השתלטניים שלנו לפועל.
דווקא נסיון ההתכחשות למאוויים הפוגעניים, מתוך רגשי אשמה על קיומם בתוכי, עלול לגרום להוצאה שלהם לפועל. כאשר אנחנו מודעים אליהם אנחנו יכולים לתת להם ביטוי נפשי, למשל בשיחה עליהם, או להציב מולם את המאווים האוהבים, הדואגים והמנעימים שלנו. כאשר אנחנו מנסים להתכחש אליהם, הם בדר"כ ימצאו דרכים אחרות להתבטא:

למשל פורנוגרפיה
למשל, פורנוגרפיה. אחד הכוחות החזקים שיש לפורנוגרפיה אלימה הוא דווקא כאשר היא אינה מוגדרת בתור אונס או סאדיזם. אבל היא מכילה סמלים תרבותיים שנוצרו כדי להביע שליטה של גברים בנשים. אישה ערומה וחשופה מול גבר לבוש, ולכן מוגן. אישה שכורעת ברך מול גבר שעומד. אישה אחת מול כמה גברים. (דימוי של) מגע מיני באיברי המין של הגבר מבלי הדדיות. וכל הדימויים שמשתלבים היטב עם ביטויים כמו "לזיין", “לדפוק", “לחדור", לכבוש או להכניע.

לכלוך
המיניות ה"אמיתית" שלי, זו שעם פרטנריות בשר-ודם, היתה תמיד (ועדיין) אוהבת, מכבדת, שוויונית, הדדית. אבל במשך שנים רבות המיניות האפלה שלי – בסתר, במהירות, בשינאה-עצמית, בסוד גדול – היתה צריכת פורנוגרפיה בעיקר מהסוג התוקפני-באופן-סמלי. במיטה הייתי פמיניסט ומתחשב, ותמיד-תמיד עדין, אבל מול המחשב עשיתי דברים שאפילו לא הבנתי למה משאירים בי אחר-כך תחושה כל כך כל כך חזקה של גועל מעצמי ושינאה עצמית.
ההבנה לא באה ביום אחד, והיתה כרוכה בתהליכים של טיפול פסיכולוגי, שיחות עם בנים פמיניסטיים אחרים, קריאה בפרויד, והרבה התבוננות עצמית. אבל לבסוף קלטתי את זה: יש בי מאוויים אגרסיביים ומיניים-אלימים, שאני לא נותן להם מקום בחיים הרגילים שלי, אבל הם מחפשים פורקן. יש דפוס אחיד לפורנוגרפיה שאני צורך בדר"כ, וזה לא במקרה. אני נמשך לצפות בדימויים שעל פני חוץ נראים לי ניטרליים, אבל באופן לא מודע, עמוק בפנים, אני יודע שהם תוקפניים, פוגעניים, וזה מה שאני מחפש בהם.
התקופה הראשונה של ההבנה הזאת היתה דבר נורא, נורא ואיום. אם זה כך, אם אני באמת כזה, אני לא מסוגל לחיות עם עצמי. אסור לי לעשות יותר מין לעולם – עם בת-אדם אמיתית. אסור לי לגעת עם הידיים המלוכלכות שלי בגוף חי, נושם. בעור. אסור לי לגעת במישהי עם הפין שלי, איבר הדיכוי וההשפלה הזה. אם אגע במישהי בידיים ובגוף המזוהמים האלו, שלי, אזהם גם אותה.

ריפוי
ההכרה במאוויים הפוגעניים היא הצעד הראשון בדרך לשחרור ממעשים פוגעניים. לשים אותם על השולחן. להכיר בהם ולנסות להבין אותם. מאיפה הם באים (איפה בדחפים עמוקים, איפה בדברים שעברתי בחיים, איפה בחינוך התרבותי שקיבלתי). איפה הם באים לידי ביטוי בחיים שלי. מה יש בי שסותר אותם – מאוויים של אהבה. איפה זה בסדר כן לתת ביטוי לתוקפנות ואגרסיביות (ויש מקומות כאלו בחיים). [עוד על הכרה במאוויים התוקפניים, ב"כדי להגשים את חלומותיך…” לגבי מקומות בהם כן נכון לתת ביטוי למאוויים כוחניים, ל"תנטוס" (במילים של פרויד), ב"סיפור לא גמור על שיחרור ממיגדור"].
לאחר עבודה ארוכה כזאת, ראיתי שיותר קל לי להימנע מפורנוגרפיה. כאשר האלמנטים הפוגעניים שבה נהיו לי גלויים, מובנים, היא נהייתה פחות מושכת ומרתקת. וכאשר פחות פחדתי מהתשוקות השליליות שלי, יכולתי להתבונן בהן בעיניים ולהתמודד מולן.

עוד מכתב לאהובה
ראיתי את הפרק השני בסידרה girls. הוא נפתח בסצנת סקס שוביניסטית, בה הגבר מאוד לא קשוב לרצונות ולצרכים של האישה, ומדבר אליה בדיבור אלים מאוד. כמעט סצנה פורנוגרפית, בהיבט חשוב אחד.
הסצנה מוצגת מנקודת המבט של האישה. ולכן האלימות הנפשית והמילולית מוצגות באופן רע.
היה ניתן לחשוב שצפייה בסצנה כזו תעורר אצלי מחדש את הרתיעה והבעייתיות עם אקטים שונים במין. אקטים מיניים שהתרבות הפורנוגרפית משתמשת בהם כדי לסמל יחסי-כוח, גם אם הם לא בהכרח תוקפניים. אבל אני מרגיש שזה לא קורה.
ואני חושב שאני גם מבין את זה. המצוקה שגורמת לי פורנוגרפיה היא לא רק עצם הצפייה באלימות/תוקפנות/שתלטנות. אלא העובדה שיש משהו בהם שמושך אותי.
קונוטציות פרונוגרפיות עושות לי רע כי הן מושכות אותי לכיוון הרע, שאני לא רוצה להיות בו, ושיש לי קושי לעמוד בפניו, שאני חושש להיסחף אליו. סצנה כמו בסידרה דווקא עושה לי להיפך.
סצנה כזאת עוזרת לי לראות את ההבחנה בין האקטים לבין האנשים שעושים אותם. לראות שאקט מיני פורנוגרפי הוא רע לא בגלל התנוחה או המעשים עצמם, אלא בגלל הכוונה וההתנהגות שיש לגבר שעושה אותם. וזה עוזר לי להרגיש את המשמעות של הכוונה וההתנהגות שלי באקטים מיניים (במקום את התפקיד התרבותי של האקטים האלו), ולהבחין בכוונה המנעימה, ולהאמין בה.

(ואפילו הכתיבה אלייך בתוך טקסט על פורנוגרפיה קשה לי, מרגיש שזה עלול ללכלך אותך.)

אנחנו לא לבד
הפורנוגרפיה זוחלת לנו לתוך המיטה. התרבות הפורנוגרפית במובנה הרחב. אנחנו לא לבד. כשאת רוצה שנעשה משהו שנעים לך, שאת באמת רוצה, אבל הוא דומה במשהו לסצנה שראיתי פעם. כשאת נוגעת בי באופן שלימדו אותי לקבל בתור סמל ליחסי כוח, לשליטה של גברים בנשים.
קשה לך עם כך שזה שם. את שואלת מה זה קשור. איך תרבות ודימויים של יחסי כוח, של פגיעה, נכנסים לתוך האהבה היפה והשיוויונית שלנו. למה זה לא יכול להיות פשוט נעים, פשוט טוב, פשוט מגרה. למה אני נותן למפלצת הזאת להמשיך להחזיק אותי באשכים.

עוד מתוך "מין בטוח לשורדות":
"כשאת סובלת מטריגר, הפרטנרית שלך יכולה להזכיר לך את התוקפת שלך, אולי אפילו לייצג אותה מבחינה פיסית, ואז את מוצאת את עצמך מנועה מזמן ההווה, וחווה פלשבאק של התקיפה. הפרטנרית יכולה לגעת בך בדרך שאין בה כל דמיון קוגנטיבי לתקיפה שחווית אבל שלפתע תגרום לך להרגיש מאוד מפוחדת, חרדה, כועסת, מצוברחת, הרגשת בחילה, חום, קור או פשוט מאוד רועדת ומוטרדת.
אם את שורדת ואת פעילה מינית, לחוות טריגר זה בלתי נמנע, זה הולך לקרות לא משנה מה. זה בסדר, טריגרים הם לא רעים. הם שמים אותנו במצב זמני של פחד וכאב, אך הם קורים כאשר זה זמן בשבילנו להתעמת עם אספקט של התקיפה שחווינו.”

לא נורמלי
אז כן. אני שורד של תקיפה מינית. התרבות לימדה אותי להיות גבר, ולהשתתף בפגיעה מינית בנשים, ולא הייתי מספיק חזק או מודע בעבר כדי לסרב להשתתף במלחמת המינים, מלחמה שבה המין הוא אמצעי כיבוש. בעצמ היותך אישה, את מזכירה לי ומייצגת לי את הנשים שמותקפות ומושפלות על-ידי התרבות הזאת.
וכן, ברור לי שלא ניתן להשוות את המצב שלי למצב של שורדת שהותקפה מינית, מבחינת מידת הקושי והסבל שהיא חווה. ושהתמיכה של קהילה פמיניסטית צריכה להינתן קודם כל לשורדות שהותקפו – נשים שהותקפו פיזית וגם נשים שמרגישות מותקפות בגלל התרבות הפורנוגרפית שמסביבנו.
אבל אני מרשה לעצמי להכיר בכך שהמיניות שלי מושפעת מטראומות שספגתי מתרבות של פגיעה מינית. ושאני צריך זמן, וסבלנות לעצמי. ושאם אתעלם מכך ואדחיק את הטראומות כדי להיות "נורמלי", אם אשתמש בהכחשה של הקושי על מנת לעשות גם אקטים שהם טראומטיים בשבילי, זה רק יפגע – בי ובך.

מכתב מאהובה
"יש בזה משהו מאד נכון, אבל חלק מהעניין הוא הרצון שלי להשאיר את החויות הקודמות מאחור וליהיות איתך ברגע להיות משוחררת מעכבות ושתהייה גם אתה. שתשליך את תכתיבי החברה אבל גם את האנטי אליהם. כמו שהמורה ליוגה אומר במהלך התרגול – "עכשיו מתחיל התרגול". וגם אומר לנו להשאיר את כל חוויות היומיום מחוץ לתרגול. התרגול זה מה שיש כרגע ולנסות לתת את כל המקום רק לו, ליהיות נוכחים. או, עולה בדעתי, לעשות "מין מדיטטיבי". שתהייה איתי ותגיב אלי, רק אלי. רק אני ואתה עכשיו קיימים.“

רוצה. רוצה מאוד. להיות רק איתך, ורק בעכשיו. רוצה לנסות, בעזרתך, ללמוד לשחרר. אבל רוצה גם שתדעי שזה קשה, ותביני ותקבלי כאשר אני לא מצליח.
לשכוח את המין המזויף, הקשה. את המסך הקר, החד, החד-מימדי. לגעת בעורך, החם, החי, הנע, האמיתי

התנועה הטבעונצנצית

תגיות

,

(הופץ לראשונה בספטמבר 2012)

עיצוב כותרת

מסמך חזון

עשו טופו בנצנציםהעולם מלא בסבל, באפליה וחוסר צדק. אבל הוא גם מלא בדברים נהדרים: שמיים מעוננים, ים, צחוק של שמחה, חברות קרובה, העגבניה שגדלה בגינה, אהבה, הפגנה מוצלחת ומעצימה, התחושה של מגע רוח נעימה על העור או תחושת הנשימה. מודעות לסבל ולחוסר צדק, ורצון להיאבק נגדם, אינן צריכות לבוא על חשבון ההנאה מהחיים. דאגה ואכפתיות כלפי אחרים אינה צריכה לבוא על חשבון דאגה ואכפתיות כלפי עצמנו, אלא הן הולכות נהדר יד ביד.

אי לכך ובהתאם לזאת התכנסה המועצה העליונה של התנועה הטבעונצנצית וניסחה את מסמך המטרות הבא.

ברצוננו:

  • להיות מאושרות/ים

  • לצחוק הרבה

  • לאהוב

  • להיאהב

  • לאכול ירקות ופירות צבעוניים, עד שגם העור שלנו יחליף צבעים

  • ללבוש בגדים בצבעים זוהרים, או לא ללבוש כלום

  • להאזין למוזיקת פופ מטופשת

  • לאכול פירות ישר מהעץ, בלי ידיים

  • לרקוד בגשם

  • לעוף ברוח

  • לצייר בצבעי אצבעות

  • לחבק כמה שיותר אנשים

  • לא להיות מחויבות למטרות אלו, אלא לקמט את הנייר ולהשליך אותו לפח ברגע שהוא לא מתאים לנו

  • להציל את העולם, ולהנות מזה

(**טיוטה. מופצת לקבלת הערות תיקונים ותוספות**)

למה כדאי לתמוך בגאווה א-מינית* גם אם את/ה אוהב/ת מין?

תגיות

, , ,

(פלייר שחולק במצעד הגאווה, יוני 2010)

[*אמיניות: נטייה מינית המתארת אדם אשר לא חש משיכה מינית. בניגוד להתנזרות, מדובר בנטייה מינית ולא בבחירת דרך חיים. אמיניים הם בעלי אותה היכולת הרגשית כמו כל אדם אחר. הם יכולים להתאהב ולקיים קשרים זוגיים, רק שהם לא רוצים אספקטים מיניים ביחסים הרומנטיים שלהם. למידע נוסף www.asexuality.org , שאלות נפוצות בפורום אמיניים בתפוז]

כי אמיניים הם קבוצה מופלית, שסובלת מדיכוי חברתי: כאשר מתייחסים לנטיה שלך כמוזרה או שלא מכירים בקיומה; כאשר חושבים על הנטייה שלך כמשהו שנובע מטראומת ילדות או הפרעה נפשית; כאשר שואלים אותך אם אפשר "לפתור" את זה או מודיעים לך שפשוט עוד לא פגשת את האדם הנכון; כאשר את/ה מוצא/ת את עצמך מקיים יחסימין בניגוד לרצונך כי זו הדרישה של בת/בן הזוג שלך אז אין מה להתפלא שהרבה אמיניים מתביישים בנטייה שלהם ומסתירים אותה מהסביבה. היחס לאמיניים דומה מאוד ליחס ללסביות, הומואים, ביסקסואלים וטרנסים בסביבות שמרניות. אלא שאנשים אמיניים סובלים מהיחס הזה אפילו בתוך הקהילה הלהטב"ית.

כי אולי אחד הידידים שלי היא/הוא אמיני/ת ואני לא יודע/ת את זה כי היא או הוא חוששים לספר? אולי הם לא יודעים שיש עוד אנשים שמרגישים כמוהם, וחושבים שהם לבד בעולם? לגיטימציה לאמיניות והכרה בקיומה של הנטייה יכולה לעזור להם לצאת מהארון.

כי האמיניים מראים לנו שיש כמה דרגות. מיניות היא עניין שנמצא על סקאלה. לא כולנו אוהבים מין ורוצים בו באותה מידה. יש בינינו אנשים שהיו שמחים לעשות סקס ארבע פעמים ביום, עם כל מי שרק מוכן, ויש בינינו אנשים שפשוט לא נהנים ממין. רובינו, נמצאים איפשהו על הסקאלה שבין שתי הדוגמאות הללו.

אבל בתרבות שמקדשת מין, שמוכרת מוצרים וסגנונות חיים באמצעות שימוש במין, שמחשיבה אנשים על פי כמה סקס הם מצליחים להשיג, בתרבות כזאת קשה להגיד שזה יותר מדי בשבילי. גם אם אני אוהב/ת מין, אולי לא מתאימה לי המידה בה הפרטנר/ית שלי רוצה בזה, או תרבות הרדיפה הבלתי פוסקת אחר עוד זיון. אמיניים חושפים בפנינו את העובדה שקיימת סקאלה, ומאפשרים לנו לשאול את עצמינו איפה אנחנו על הסקאלה הזו (תשובה שעשויה להשתנות בתקופות שונות בחיים).

כי אמיניים מעשירים את חיי האהבה שלנו. יש הרבה דרכים לעשות אהבה. אבל משום מה, בשפה שלנו "לעשות אהבה" הוא שם נרדף לסקס. אנחנו עלולים לשכוח שיש עוד דרכים לקבל ולהביע חום, תשוקה וקירבה: חיבוק, שיחה, טיול משותף, נשיקות או התמזמזויות שעומדות בפני עצמן ולא כשלב בדרך לסקס, התכרבלות, ליטוף, דברים מתוקים שנלחשים באוזן

אנשים מיניים למען גאווה אמינית

 

מחשבות על חלוק נחל

תגיות

,

(2009)

פגשתי מישהו שנשחק לאורך הרבה שנים. הוא נשחק, אבל הוא לא עזב. הוא ממשיך להיות יציב, ובמובן מסוים השחיקה הפכה אותו ליַפה יותר.
חלוק נחל הוא אבן שנשחקה במשך הרבה שנים שבהם היא היתה בתוך נחל או אגם, כתוצאה מהמים שעברו ושחקו אותה. אז הוא אמנם לא חד ובועט כמו שהוא היה בצעירותו, אז היו לו זוויות וקצוות חדים. אבל הוא עגול ויפה ונעים למגע. יותר קשה לשבור אותו – כשרוצים לסטט אבן בעלת זויות חדות אפשר לתקוע איזמל באחת הזויות שלה ולתת שם מכה והיא תישבר בקלות יחסית. מה שיותר קשה לעשות עם חלוק נחל. הוא נשחק, הוא לא התפורר. הוא יכול להישאר בנחל ולתת למים לזרום עליו.

יש פעילוֹת שהן כמו חלוק הנחל הזה. כשהתחלנו להיכנס עולם האקטיביסטי, היינו חדות מאוד. התמונות שראינו או התגובות המעצבנות של אוכלות-בשר גרמו לנו לתגובות רגשיות מיידיות וחזקות. יש בזה משהו יפה ונכון, אבל מצד שני גם היה יותר קל לשבור אותנו. הוותק בפעילות מעגל לנו את הפינות. אנחנו כבר לא נבכה כל הלילה בגלל שראינו משאית שמובילה תרנגולות לשחיטה. אבל הזמן שעברנו בעולם הטבעוני הביא אותנו לדעת טוב יותר מה אנחנו יכולות לעשות למען האחיות של התרנגולות הללו. למדנו איך לנצל את הכוח שלנו באופן אפקטיבי, ופיתחנו כישורים (למשל כישורים של הסברה) שהופכים אותנו ליותר משפיעות על העולם. אנחנו גם מכירות טוב יותר את עצמינו ויודעות איך להתמודד עם הרגשות, במקום שהן ישברו אותנו.

החיים קשים יותר עם עיניים עצומות

תגיות

, , , ,

(או: מה המחיר של שדות תות לנצח – חלק שני.
יולי 2008)

living is easy with eyes closed שרו הביטלס, תוך כדי שהם מטיילים להם בשדות תות לנצח.
כלומר, כל אותם אוכלי-בשר-גזענים-שובינסטים-מיליטריסטים-פאשיסטים- קפיטליסטים-ושונאי-טחינה פשוט עושים לעצמם חיים קלים. הם עוצמים עיניים לראות את כל החרא שיש בעולם, כל הדברים הרעים שקורים לכל מי שהיא לא הם, וכך מצליחים להמשיך לחיות את חייהם האדישים והאגוצנטריים.
ואנחנו, שגילינו את הטעם האמיתי של החיים, שמשמעותו: להיאבק למען עולם טוב יותר + טחינה עם סילאן, אנחנו האנשים פקוחות העיניים, שרואות את העולם כמו שהוא.

אבל רגע, אולי זה לא מדויק. כלומר, אנחנו אכן פקחנו את העיניים לכל הסבל והעוול, אבל גם אנחנו בעצם די עיוורות, הרבה פעמים. גם לנו יש ראיה סלקטיבית, אם אפשר לומר כך.
אנחנו פקוחות-עיניים לסבל, אבל עיוורות לאושר, לשמחה.
אנחנו רואות את הציפורים הכלואות בלולים והנשחטות, אבל שכחנו להסתכל על הציפורים שעפות בשמיים, משחקות עם הרוח, יושבות להנאתן על ענף של עץ נישא, בונות קן ומגדלות גוזלים, נהנות מהשמש באביב ומהרוח הנעימה בסתַו. אם אנחנו רואות אותן, זה רק כאשר גוזל נופל מהקן או ציפור נדרסת. רק אז פתאום נפקחות העיניים שלנו ואנחנו שמות לב אליהן, כי התאמנו את החושים שלנו לקלוט סבל, לא אושר.
אנחנו רואות את הדגים בבריכות הדגים. אבל בדגים שביַם אנחנו מבחינות רק כאשר הן נידוֹגוֹת או כאשר אזור המחיה שלהן מזדהם. העיניים שלנו חודרות אפילו את הקירות העבים של מעבדות הניסויים כדי לראות את הקופות שמוחזקות שם (בעזרת מצלמות נסתרות וחוקרות סמויות). אבל לא מצליחות להרחיק עד הג'ונגלים (או עד ערוץ הטבע בטלויזיה) כדי לראות את הקופות המאושרות ששם – אלא אם כן, כמובן, הן ניצודות או שהיער שהן חיות בו נכרת.
והאם ייתכן, שגם לפלסטינאיות שמדוכאות תחת עול הכיבוש, יש רגעי אושר בחיים? האם ייתכן שגם פליטים צוחקים לפעמים? ושְמי שסובלות מרעב במדינות עניות אוהבות, מתרגשות, מתחבקות, מדברות שיחות נפש טובות ומשחררות, עושות מין, חולמות חלומות מתוקים?
והאם ייתכן (וזה כבר רעיון רדיקלי מאוד, אז תזהרו), שגם בחיים שלנו, בין הפגנה לכתיבת מכתבי מחאה, בין שיחת הסברה לביקור אצל הווטרינרית עם חתולת רחוב, בין צפייה בסרט מחקירה סמויה בתעשיית הביצים לבין העצב והבכי או הכעס והאגרסיות שמתעוררים בנו בעקבות זאת, שיש שם (או יכולים להיות שם), אנשים שאנחנו אוהבות ואוהבות אותנו, רגע של שקט ושלווה, טיול מהנה בטבע, ארוחה טובה, ספר מהמם, או סתם סרט הוליוודי טפשי וחמוד?
אם כן, אני רוצה להיות (גם) שם. אם כן, אני רוצה לחיות.

[קטעים מתוך טקסט של טיק נהאט האן, תורגם ע"י יוסי וולפסון:]

החיים מלאים בסבל, אבל גם בדברים מופלאים, כמו השמים הכחולים, אור השמש, עיניו של תינוק. לא מספיק לסבול. אנחנו צריכים להיות גם בקשר עם הדברים המופלאים שבחיים. הם בתוכנו ומסביבנו, בכל מקום, בכל עת.
[…] האם אנחנו צריכים לעשות מאמץ מיוחד כדי ליהנות מהיופי של שמים כחולים? האם אנחנו צרכים להתאמן כדי שנוכל ליהנות ממנו? לא, אנחנו פשוט נהנים. כל שניה, כל דקה של חיינו יכולה להיות כזו. היכן שלא נימצא, בכל זמן, יש לנו אפשרות להנות מאור השמש, מהנוכחות זה של זה, אפילו ממגע הנשימה. אנחנו לא צריכים ליסוע לסין כדי ליהנות משמים כחולים. לא צריכים להפליג לעתיד כדי ליהנות מהנשימה שלנו. אנו יכולים להיות במגע עם הדברים האלו ממש ברגע זה. יהיה זה חבל אם נהיה מודעים רק לסבל.
[…] כל יום 40 אלף ילדים מתים מרעב. למעצמות הגדולות יש היום יותר מ-50 אלף ראשי חץ גרעיניים, מספיק כדי להשמיד את כדור הארץ כולו מספר פעמים. אבל זריחת השמש היא יפה, והוורד שפרח הבוקר בסמוך לחומה הוא נס. החיים הם נוראיים ומופלאים כאחד.