תגיות

, , , , , , , ,

[אזהרת טריגר: פורנוגרפיה]

 

לְאוּלִי.

יקיצה

קומי, העבירי את ידך עלי.
אני איני רגיל באור הזה.
(ט. כרמי)

פתיחה
לפני כמה שבועות, מישהו שביקר אצלי קיבל הודעת אימייל לסלולרי. הוא פתח בנוכחותי את האימייל, שהיה סרטון, אשר התחיל באופן נייטרלי. צילום של מישהי מדברת, ופתאום מותקפת מינית. זה היה אמור להיות מצחיק.
בשניה שזה קרה בסרטון הזזתי את העיניים, אבל זה כבר היה מאוחר מדי, וראיתי. הרבה שנים, בעבר, הייתי רואה פורנוגרפיה. פורנוגרפיה שהרבה ממנה מבוסס על השפלת נשים, הבעת כוח ושליטה כלפיהן – לא השפלה גלויה אלא סמלית, אבל ברורה מאוד, לאחר שמבינים את המהות שלה. ואחרי שנים שבהן נמנעתי מפורנוגרפיה, זה בא פתאום ותקף אותי.

מתוך "מין בטוח לשורדות",
טקסט של כריס סומרול שתורגם בפנזין "פותחות את הפה" [המתורגם ללשון-אשה מתייחס לכל המגדרים]: “בשבילי, לחוות את המיניות שלי, עם אדם אחר או לא, היה מה שרמז לי לראשונה על כך שעברתי טראומה מינית בחיי.[…] כאשר עברתי דרך ערפל של טרור, נכנסת מחדש למיניות שלי בזמן שהטראומות שלי מגיחות, החל להתחוור לי שמין אולי יתגלה לבסוף כגרעין ההחלמה שלי.[…]
כשאני אומרת "שורדת" […], אני מדבר על מישהי שיש לה תחושה שהיא חוותה סוג של טראומה מינית בשלב מסוים בחייה.[…] הטריק הוא למצוא דרך לקיים יחסי מין בצורה שלא תהיה הרסנית לך או לפרטנרית שלך. […] למשל, תסבירי שאת לא רוצה לעשות דברים מסוימים במין מכיוון שהם מזכירים לך דברים (טריגרים) או שאת צריכה לקבוע גבולות במין שיש לכן ביחד. […]
תגובת טריגר מתרחשת כאשר מאורע או תמריץ כלשהו גורם לאדם להגיב בצורה שמחזירה אותה לזמן שבו היא היתה מותקפת או גורמת לה תגובה רגשית חזקה ופתאומית למצב בו היא נמצאת או לאדם/אנשים שהיא איתן. […] מין לא יכול להיות סתם מין בשבילנו. אם את שורדת של תקיפה מינית, היחס שלך למין לא יכול להיות כמו זה של מישהי שהיא לא שורדת."

מכתב לאהובת פעמון
אני יודע שקשה ומסובך איתי. שאני נרתע ונמנע מסיטואציות מיניות שמזכירות לי פורנוגרפיה ועושות לי קונוטציות של תוקפנות והשפלה מינית. כאלו שראיתי בפורנוגרפיה שמוגדרת ככה באופן "רשמי", או שמתנפלות עלי מהתרבות הפורנוגרפית שסביבנו – קליפים, פרסומות, סרטים. שקשה לי לא להכניס את הזכרונות והסמלים והתמונות הפורנוגרפיות לתוך המיניות היפה והמכבדת והאוהבת שלנו. שזה מסבך אותך ומתסכל אותך.
אבל אני מבקש שתתייחסי אלי כשורד של תקיפה מינית. שורד מסוג מוזר. לא של תקיפה מינית שבה הייתי המותקף. אלא של פגיעה מינית שבה השתתפתי בלהיות התוקף, בניגוד לרצוני.

"הצדיקים מסתפקים בחלומות על מה שהרשעים אמנם עושים" – תקציר.
המאמר "כדי להגשים את חלומותיך עליך להיות ער. כדי לא להגשים אותם עליך להיות ער לכך שחלק מהם הם רק חלומות", טוען שלהבחנה בין מאוויים לבין מעשים יש חשיבות עליונה בפמיניזם של בנים. הכותב מסביר שרצונות תשוקות ודחפים אלימים ותוקפניים קיימים כנראה בכל אחד/ת מאיתנו, אבל נוכחותם בעולם הפנימי אינה הופכת אותנו לאנשים רעים, לא מוסריים או שוביניסטים. הנקודה החשובה הינה מה אנחנו עושים. האם אנחנו מוציאים את המאוויים התוקפניים או השתלטניים שלנו לפועל.
דווקא נסיון ההתכחשות למאוויים הפוגעניים, מתוך רגשי אשמה על קיומם בתוכי, עלול לגרום להוצאה שלהם לפועל. כאשר אנחנו מודעים אליהם אנחנו יכולים לתת להם ביטוי נפשי, למשל בשיחה עליהם, או להציב מולם את המאווים האוהבים, הדואגים והמנעימים שלנו. כאשר אנחנו מנסים להתכחש אליהם, הם בדר"כ ימצאו דרכים אחרות להתבטא:

למשל פורנוגרפיה
למשל, פורנוגרפיה. אחד הכוחות החזקים שיש לפורנוגרפיה אלימה הוא דווקא כאשר היא אינה מוגדרת בתור אונס או סאדיזם. אבל היא מכילה סמלים תרבותיים שנוצרו כדי להביע שליטה של גברים בנשים. אישה ערומה וחשופה מול גבר לבוש, ולכן מוגן. אישה שכורעת ברך מול גבר שעומד. אישה אחת מול כמה גברים. (דימוי של) מגע מיני באיברי המין של הגבר מבלי הדדיות. וכל הדימויים שמשתלבים היטב עם ביטויים כמו "לזיין", “לדפוק", “לחדור", לכבוש או להכניע.

לכלוך
המיניות ה"אמיתית" שלי, זו שעם פרטנריות בשר-ודם, היתה תמיד (ועדיין) אוהבת, מכבדת, שוויונית, הדדית. אבל במשך שנים רבות המיניות האפלה שלי – בסתר, במהירות, בשינאה-עצמית, בסוד גדול – היתה צריכת פורנוגרפיה בעיקר מהסוג התוקפני-באופן-סמלי. במיטה הייתי פמיניסט ומתחשב, ותמיד-תמיד עדין, אבל מול המחשב עשיתי דברים שאפילו לא הבנתי למה משאירים בי אחר-כך תחושה כל כך כל כך חזקה של גועל מעצמי ושינאה עצמית.
ההבנה לא באה ביום אחד, והיתה כרוכה בתהליכים של טיפול פסיכולוגי, שיחות עם בנים פמיניסטיים אחרים, קריאה בפרויד, והרבה התבוננות עצמית. אבל לבסוף קלטתי את זה: יש בי מאוויים אגרסיביים ומיניים-אלימים, שאני לא נותן להם מקום בחיים הרגילים שלי, אבל הם מחפשים פורקן. יש דפוס אחיד לפורנוגרפיה שאני צורך בדר"כ, וזה לא במקרה. אני נמשך לצפות בדימויים שעל פני חוץ נראים לי ניטרליים, אבל באופן לא מודע, עמוק בפנים, אני יודע שהם תוקפניים, פוגעניים, וזה מה שאני מחפש בהם.
התקופה הראשונה של ההבנה הזאת היתה דבר נורא, נורא ואיום. אם זה כך, אם אני באמת כזה, אני לא מסוגל לחיות עם עצמי. אסור לי לעשות יותר מין לעולם – עם בת-אדם אמיתית. אסור לי לגעת עם הידיים המלוכלכות שלי בגוף חי, נושם. בעור. אסור לי לגעת במישהי עם הפין שלי, איבר הדיכוי וההשפלה הזה. אם אגע במישהי בידיים ובגוף המזוהמים האלו, שלי, אזהם גם אותה.

ריפוי
ההכרה במאוויים הפוגעניים היא הצעד הראשון בדרך לשחרור ממעשים פוגעניים. לשים אותם על השולחן. להכיר בהם ולנסות להבין אותם. מאיפה הם באים (איפה בדחפים עמוקים, איפה בדברים שעברתי בחיים, איפה בחינוך התרבותי שקיבלתי). איפה הם באים לידי ביטוי בחיים שלי. מה יש בי שסותר אותם – מאוויים של אהבה. איפה זה בסדר כן לתת ביטוי לתוקפנות ואגרסיביות (ויש מקומות כאלו בחיים). [עוד על הכרה במאוויים התוקפניים, ב"כדי להגשים את חלומותיך…” לגבי מקומות בהם כן נכון לתת ביטוי למאוויים כוחניים, ל"תנטוס" (במילים של פרויד), ב"סיפור לא גמור על שיחרור ממיגדור"].
לאחר עבודה ארוכה כזאת, ראיתי שיותר קל לי להימנע מפורנוגרפיה. כאשר האלמנטים הפוגעניים שבה נהיו לי גלויים, מובנים, היא נהייתה פחות מושכת ומרתקת. וכאשר פחות פחדתי מהתשוקות השליליות שלי, יכולתי להתבונן בהן בעיניים ולהתמודד מולן.

עוד מכתב לאהובה
ראיתי את הפרק השני בסידרה girls. הוא נפתח בסצנת סקס שוביניסטית, בה הגבר מאוד לא קשוב לרצונות ולצרכים של האישה, ומדבר אליה בדיבור אלים מאוד. כמעט סצנה פורנוגרפית, בהיבט חשוב אחד.
הסצנה מוצגת מנקודת המבט של האישה. ולכן האלימות הנפשית והמילולית מוצגות באופן רע.
היה ניתן לחשוב שצפייה בסצנה כזו תעורר אצלי מחדש את הרתיעה והבעייתיות עם אקטים שונים במין. אקטים מיניים שהתרבות הפורנוגרפית משתמשת בהם כדי לסמל יחסי-כוח, גם אם הם לא בהכרח תוקפניים. אבל אני מרגיש שזה לא קורה.
ואני חושב שאני גם מבין את זה. המצוקה שגורמת לי פורנוגרפיה היא לא רק עצם הצפייה באלימות/תוקפנות/שתלטנות. אלא העובדה שיש משהו בהם שמושך אותי.
קונוטציות פרונוגרפיות עושות לי רע כי הן מושכות אותי לכיוון הרע, שאני לא רוצה להיות בו, ושיש לי קושי לעמוד בפניו, שאני חושש להיסחף אליו. סצנה כמו בסידרה דווקא עושה לי להיפך.
סצנה כזאת עוזרת לי לראות את ההבחנה בין האקטים לבין האנשים שעושים אותם. לראות שאקט מיני פורנוגרפי הוא רע לא בגלל התנוחה או המעשים עצמם, אלא בגלל הכוונה וההתנהגות שיש לגבר שעושה אותם. וזה עוזר לי להרגיש את המשמעות של הכוונה וההתנהגות שלי באקטים מיניים (במקום את התפקיד התרבותי של האקטים האלו), ולהבחין בכוונה המנעימה, ולהאמין בה.

(ואפילו הכתיבה אלייך בתוך טקסט על פורנוגרפיה קשה לי, מרגיש שזה עלול ללכלך אותך.)

אנחנו לא לבד
הפורנוגרפיה זוחלת לנו לתוך המיטה. התרבות הפורנוגרפית במובנה הרחב. אנחנו לא לבד. כשאת רוצה שנעשה משהו שנעים לך, שאת באמת רוצה, אבל הוא דומה במשהו לסצנה שראיתי פעם. כשאת נוגעת בי באופן שלימדו אותי לקבל בתור סמל ליחסי כוח, לשליטה של גברים בנשים.
קשה לך עם כך שזה שם. את שואלת מה זה קשור. איך תרבות ודימויים של יחסי כוח, של פגיעה, נכנסים לתוך האהבה היפה והשיוויונית שלנו. למה זה לא יכול להיות פשוט נעים, פשוט טוב, פשוט מגרה. למה אני נותן למפלצת הזאת להמשיך להחזיק אותי באשכים.

עוד מתוך "מין בטוח לשורדות":
"כשאת סובלת מטריגר, הפרטנרית שלך יכולה להזכיר לך את התוקפת שלך, אולי אפילו לייצג אותה מבחינה פיסית, ואז את מוצאת את עצמך מנועה מזמן ההווה, וחווה פלשבאק של התקיפה. הפרטנרית יכולה לגעת בך בדרך שאין בה כל דמיון קוגנטיבי לתקיפה שחווית אבל שלפתע תגרום לך להרגיש מאוד מפוחדת, חרדה, כועסת, מצוברחת, הרגשת בחילה, חום, קור או פשוט מאוד רועדת ומוטרדת.
אם את שורדת ואת פעילה מינית, לחוות טריגר זה בלתי נמנע, זה הולך לקרות לא משנה מה. זה בסדר, טריגרים הם לא רעים. הם שמים אותנו במצב זמני של פחד וכאב, אך הם קורים כאשר זה זמן בשבילנו להתעמת עם אספקט של התקיפה שחווינו.”

לא נורמלי
אז כן. אני שורד של תקיפה מינית. התרבות לימדה אותי להיות גבר, ולהשתתף בפגיעה מינית בנשים, ולא הייתי מספיק חזק או מודע בעבר כדי לסרב להשתתף במלחמת המינים, מלחמה שבה המין הוא אמצעי כיבוש. בעצמ היותך אישה, את מזכירה לי ומייצגת לי את הנשים שמותקפות ומושפלות על-ידי התרבות הזאת.
וכן, ברור לי שלא ניתן להשוות את המצב שלי למצב של שורדת שהותקפה מינית, מבחינת מידת הקושי והסבל שהיא חווה. ושהתמיכה של קהילה פמיניסטית צריכה להינתן קודם כל לשורדות שהותקפו – נשים שהותקפו פיזית וגם נשים שמרגישות מותקפות בגלל התרבות הפורנוגרפית שמסביבנו.
אבל אני מרשה לעצמי להכיר בכך שהמיניות שלי מושפעת מטראומות שספגתי מתרבות של פגיעה מינית. ושאני צריך זמן, וסבלנות לעצמי. ושאם אתעלם מכך ואדחיק את הטראומות כדי להיות "נורמלי", אם אשתמש בהכחשה של הקושי על מנת לעשות גם אקטים שהם טראומטיים בשבילי, זה רק יפגע – בי ובך.

מכתב מאהובה
"יש בזה משהו מאד נכון, אבל חלק מהעניין הוא הרצון שלי להשאיר את החויות הקודמות מאחור וליהיות איתך ברגע להיות משוחררת מעכבות ושתהייה גם אתה. שתשליך את תכתיבי החברה אבל גם את האנטי אליהם. כמו שהמורה ליוגה אומר במהלך התרגול – "עכשיו מתחיל התרגול". וגם אומר לנו להשאיר את כל חוויות היומיום מחוץ לתרגול. התרגול זה מה שיש כרגע ולנסות לתת את כל המקום רק לו, ליהיות נוכחים. או, עולה בדעתי, לעשות "מין מדיטטיבי". שתהייה איתי ותגיב אלי, רק אלי. רק אני ואתה עכשיו קיימים.“

רוצה. רוצה מאוד. להיות רק איתך, ורק בעכשיו. רוצה לנסות, בעזרתך, ללמוד לשחרר. אבל רוצה גם שתדעי שזה קשה, ותביני ותקבלי כאשר אני לא מצליח.
לשכוח את המין המזויף, הקשה. את המסך הקר, החד, החד-מימדי. לגעת בעורך, החם, החי, הנע, האמיתי

מודעות פרסומת