את הקטע הבא כתבתי באוטובוס בדרך מסטוקהולם בשוודיה אל אוסלו בנורבגיה, אל שבוע של מחאה של תנועת האקלים הסקנדינבית נגד תעשיית הנפט בנורבגיה. חשבתי שהוא יהיה התחלה של יומן ימי מרד. אלא שלא הגעתי עד אוסלו – כשהגענו לגבול הסתבר שתעודת חיסון הקורונה הישראלית לא מספיקה כדי להיכנס למדינה.
אז נשאר לי הטקטס הזה.
היסטוריה אקטיביסטית בשני פרקים
כבר שני עשורים שאני מחפשת את דרכי בתוך תנועות המחאה שחשובות לי, דרכי בתוך העולם. בתור נער צעיר, לפני שלושה עשורים, הדרך היתה הרבה יותר כואבת, אבל לפחות הרבה יותר ברורה. העוולות וההתעללות שעוברים החלשים בעולם, בעיקר בעלי-החיים, כאבו לי באופן שלא הותיר לי ברירה אלא לעשות כל מה שיכולתי כדי לנסות לעצור את זה. גם אם היכולות שלי היו מאוד מוגבלות לעומת עכשיו. וגם אם הלהט הזה שבער ממני, צרב אותי באופן יוםיומי, ועורר עלי לעג מהסביבה ותחושת זרות ובדידות.
בסביבות גיל 20, הדרך נשארה ברורה מאוד, אבל הרבה פחות כואבת. מצאתי בפעילות ב"אנונימוס" חבורה של א.נשים שהרגישו זרים כמוני. שהכאב המשותף שלנו על העולם הביא אותנו לרצות לפעול ביחד, לשמוח ביחד בשינוי שאנחנו מייצרות, ולחגוג ולהתגאות בזרות ובמוזרות שלנו. כי אם העולם הנורמלי הוא כל כך משוגע, אטום ומטופש ומייצר כל כך הרבה סבל – אז לעמוד על פח באמצע רחוב אלנבי עם שמלה סגולה ולהקריא קטעים מהמניפסט הדאדאיסטי, זה הדבר ההגיוני ביותר לעשות.
גם הבהירות של הצורך לפעול קיבלה ניסוח מחודש אצלי: החיים האמיתיים מתרחשים במקום בו הסבל מתרחש, בכאב ובצער עליו. ובפעילות כדי לנסות לעצור אותו, בשמחה ובאהבה שכרוכות בה. כל דבר אחר הוא טפל, משעמם. לחיות בלי לקחת חלק בדבר הכי חשוב שמתרחש בעולם, זה כמו לעמוד ליד נחל זורם ולבחור להישאר יבש.
חלוקי נחל
הכוח של פעולה משותפת שיצרנו, הביא איתו גם נזקים, שבאותו זמן לא יכולתי לראות. פתאום נפתחו בפנינו כל כך הרבה הזדמנויות להשפיע, שהרגיש בלתי אפשרי לוותר עליהן. גם אם זה אומר לעשות אקטיביזם 20 שעות ביממה, ולהזניח את הבריאות הגופנית הבסיסית. מאוחר יותר גם למדנו איך לחדור אל מעבר לקירות של התעשיה, ולאסוף מידע. כך נודע לנו הרבה יותר על הפרטים היומיומיים שמרכיבים את הסבל הבלתי יאמן של בעלי החיים במשקים מתועשים. למדנו גם איך אפשר להגיע פיזית אל המקומות בהן שואת בעלי החיים מתרחשת, כדי לתעד מה קורה שם. אבל לא הבנתי אז את המחיר הנפשי שכרוך בעמידה פנים אל פנים מול כל כך הרבה עיניים כואבות וזועקות לעזרה.
המחיר הנפשי והגופני הוביל לשחיקה. הרבה זמן ניסיתי להדחיק אותה, להילחם בה. אז מה אם הפעילות עושה לי כל כך רע. לבעלי החיים הרבה יותר קשה. אבל לאחר משבר הגעתי לשלב שפשוט לא יכולתי להמשיך יותר. לא משנה כמה שרציתי, לא יכולתי להזיז את עצמי לפעול.
מאז עברתי הרבה תהליכים לגבי זה. חלקם חשובים ויפים שאני מברכת עליהן מאוד. על חלק מהם כתבתי בעבר, בסדרת טקסטים שמתחילה ב"מה המחיר של שדות תות לנצח?"
כיום אני מבינה שהשחיקה מביאה איתה גם את מתנת הרכּוּת. אבן עם פינות חדות שנמצאת הרבה זמן בתוך נחל, נשחקת והופכת לחלוק נחל. פחות פוצע, אבל עגול ורגוע יותר, ומאפשר לזרימת העולם לחלוף על פניו וללטף אותו.
עכשיו אני כאן. המקום: סקנדינביה הרחוקה והגשומה. הזמן: קייץ של גלי חום קיצוניים בצפון אמריקה ובסיביר, הצפות קטלניות באירופה ובמזרח אסיה, שריפות ענק באיטליה, יוון וישראל, ובטח עוד מלא סערות קשות והצפות בחלקים עניים יותר של העולם, שלא שמעתי עליהן.
אני כאן, כי התנועה הזאת, המרד בהכחדה, ומצב החירום הזה, מעוררים ומאפשרים את המשך ההתבוננות הזאת על המקום שלי ביחס לצער העולם, וביחס לתקווה ועשייה.
אבל על זה בהמשך